האכלה קצובה

(שימוש בלשון זכר מתייחס גם לנקבה ולהיפך)

כאשר תינוק יונק, הוא מתאים את עצמו לזרימה של החלב מהשד, והשד מתאים את עצמו לתינוק.

כך הוא יונק – יונק – יונק, נח, במקביל לפולסים של ייצור החלב בשד.

המנוחה היא מאד חשובה, כי התינוק מתאמץ מפעילות אירובית משמעותית (בעיקר ילודים), ובזמן שנח, השד מייצר עוד חלב.

הטבע הוא דבר נפלא!

כאשר אנו ניגשים להאכיל תינוק מבקבוק, כדאי לשאוף לדמות כמה שיותר את ההאכלה לצורת היניקה מהשד.

החלק המרכזי שמצריך התאמה של המאכיל הוא כמות המאמץ שהתינוק משקיע כדי להוציא את החלב, ואופי זרימת החלב לתוך הפה.

בשיטת ההאכלה שהיתה הכי מקובלת עד ממש לא מזמן, בגלל חשש מ"גזים", היו תמיד דואגים שהפיטמה של הבקבוק תהיה מלאה כמה שיותר. בשיטה זו, זורם באופן קבוע חלב לתוך הפה של התינוק, מבלי לאפשר לו לעצור כלל.

התוצאה היא שתינוק יקבל מבקבוק הרבה יותר חלב ממה שהוא אמור לאכול, אם היה יונק מהשד, כי האוכל פשוט נוטף לו לתוך הפה. לאורך כמה האכלות רצופות, נוצרת הרחבה של הקיבה, מה גם שהתינוק מתרגל לזרימה רצופה של אוכל לפיו, מבלי להשקיע כלל מאמץ וכך בהמשך עלול להעדיף בקבוק.

אצל אמהות צעירות הדבר יוצר תסכול מאד גדול, כי פתאם התינוק אוכל כמויות הרבה יותר גדולות ממה שהאם מצליחה לשאוב, ו"אם הוא אוכל, זה כי הוא רעב מאד לא?" אז זהו, שלא…

הוא אוכל כי זלג לו אוכל לפה, במהירות גבוהה מידי, והורמון השובע לא מספיק להגיע לריכוז גבוה מספיק. בד"כ, הורמון השובע מופרש לאחר כ 15 דקות של אכילה.

כיצד נבצע האכלה קצובה בילוד

מחזיקים את הילוד בתנוחה אנכית יחסית, מול המבוגר, תוך תמיכה בשכמות או עורף התינוק (לא בראש).

את הבקבוק מגישים לפה הילוד בצורה מקבילה לרצפה, כך שבפיטמה ישנו פלס אויר- חלב- בערך חצי חצי.

הפטמה מוגשת תחת אף הילוד, וכאשר הוא פותח את הפה, ניתן להכניס את הפטמה.

קצה הפטמה של הבקבוק צריך להיות ממוקם כמו קצה הפטמה של השד- עמוק בתוך הפה, ולא בקדמת/ פתח הפה, השפה התחתונה חובקת את הפטמה מלמטה, ולא מוכנסת פנימה, והשפה העליונה מופשלת על הפטמה.

שימו לב לתנועות היניקה של התינוק – אם יש הפסקה בתנועות, יש להטות את הבקבוק מטה, כך שלא יהיה חלב בפיטמה, ולא יזלוג לתוך הפה, ולהמתין. כאשר שב הילוד לתנועות יניקה, ניתן להשיב חלב לתוך פטמה על ידי השבת הבקבוק למצב מקביל לרצפה.